חיפוש מהיר
מועדפים שלי
על דימוי הלומד , מפגש עם יעל ברקאי
במה אנו יכולים להשפיע? שואלים עצמם סטודנטים בתחילת הדרך, במה אנו יכולים להועיל? מתוך הכתבה : להצטרף לתנועה של האחר - מפגש עם יעל ברקאי .
העשייה הטיפולית נובעת אולי מפנטסיית הצלה, אך נתקלת לפעמים בסכר של אין אונים או של אי ביטחון.
את החששות האלה של הסטודנטים יעל מנסה להרגיע. לדבריה, בחלוף השנים אפשר להתבונן לאחור ולשחזר רגעים אלה, ולהתפלא כי היו בעלי ערך. מה שהיה נדמה כמעורפל וחסר השפעה של ממש, מתגבש לעיתים לעשייה בעלת משמעות, שהופכת לצידה מתוקה לדרך. רק ממרחק המקום והזמן ניתן להבין כמה אפשר לגעת באנשים, ולו בדברים קטנים שנראו בשעתם כמעט חסרי ערך.
היא מתארת לדוגמה עבודה עם שלושה ילדים מפנימיית "אהבה" בקרית ביאליק, שם עבדה ולמדה בימי נעוריה. רק זיכרונות הילדים שהתבגרו, הם שפגשה ברבות השנים, הבהירו לה את משמעות העבודה שעשתה.
עוד רעיון בחשיבתה של יעל, הוא תפיסת הסטודנט כשותף. היא רואה לנגד עיניה תלמיד פעיל ופתוח, שיש לפניו אפשרויות בחירה, שיוכל גם להתבונן בעצמו , להעריך ולתת משוב לתהליכים שהוא עובר. חשובה בעיניה גם ראיית האחר בקבוצה, השותפות והנפרדות , היכולת לסמן את השונות שלנו, להתייחס אליה בהבנה ובאמפתיה, לקבל עצמנו בסבלנות, דרך העיניים של האחר.
נראה כי יותר מכל יעל מדגישה את חשיבות האווירה בקשר הטיפולי, את המרחב הרגשי החמקמק, שמצוי במארג האנושי שבקבוצה. כעין מקום מתהווה, שקשה להניח עליו אצבע מושגית ברורה, וקשה לתת לו שם. זאת לצד האתגר האקדמי להציע מחוון קונקרטי ומוגדר, לדחוס למספרים את ההערכה הרגשית, ולהעניק ציון לפעילות הלימודית המורכבת הזאת.
יעל מציעה אפוא נתינה, מבט חם, יד מגוננת, חיבוק שסוכך כמו בית. ומן הבית, יצא לדרכו המטפל החדש, לעולם לא לבד, וגם לא בתנועה חד-כיוונית. כי תמיד אפשר , בעיניה, לשוב ולחזור, לאסוף כוחות ולהמשיך הלאה. לזה היא נועדה. לשלח את הבוגרים כשהם נכונים לכך, ולהמתין להם בשובם לביקורים של חיזוק ותמיכה.
את החששות האלה של הסטודנטים יעל מנסה להרגיע. לדבריה, בחלוף השנים אפשר להתבונן לאחור ולשחזר רגעים אלה, ולהתפלא כי היו בעלי ערך. מה שהיה נדמה כמעורפל וחסר השפעה של ממש, מתגבש לעיתים לעשייה בעלת משמעות, שהופכת לצידה מתוקה לדרך. רק ממרחק המקום והזמן ניתן להבין כמה אפשר לגעת באנשים, ולו בדברים קטנים שנראו בשעתם כמעט חסרי ערך.
היא מתארת לדוגמה עבודה עם שלושה ילדים מפנימיית "אהבה" בקרית ביאליק, שם עבדה ולמדה בימי נעוריה. רק זיכרונות הילדים שהתבגרו, הם שפגשה ברבות השנים, הבהירו לה את משמעות העבודה שעשתה.
עוד רעיון בחשיבתה של יעל, הוא תפיסת הסטודנט כשותף. היא רואה לנגד עיניה תלמיד פעיל ופתוח, שיש לפניו אפשרויות בחירה, שיוכל גם להתבונן בעצמו , להעריך ולתת משוב לתהליכים שהוא עובר. חשובה בעיניה גם ראיית האחר בקבוצה, השותפות והנפרדות , היכולת לסמן את השונות שלנו, להתייחס אליה בהבנה ובאמפתיה, לקבל עצמנו בסבלנות, דרך העיניים של האחר.
נראה כי יותר מכל יעל מדגישה את חשיבות האווירה בקשר הטיפולי, את המרחב הרגשי החמקמק, שמצוי במארג האנושי שבקבוצה. כעין מקום מתהווה, שקשה להניח עליו אצבע מושגית ברורה, וקשה לתת לו שם. זאת לצד האתגר האקדמי להציע מחוון קונקרטי ומוגדר, לדחוס למספרים את ההערכה הרגשית, ולהעניק ציון לפעילות הלימודית המורכבת הזאת.
יעל מציעה אפוא נתינה, מבט חם, יד מגוננת, חיבוק שסוכך כמו בית. ומן הבית, יצא לדרכו המטפל החדש, לעולם לא לבד, וגם לא בתנועה חד-כיוונית. כי תמיד אפשר , בעיניה, לשוב ולחזור, לאסוף כוחות ולהמשיך הלאה. לזה היא נועדה. לשלח את הבוגרים כשהם נכונים לכך, ולהמתין להם בשובם לביקורים של חיזוק ותמיכה.
שלח.י מסר
פניה במייל
בפייסבוק
קבוצת וואטסאפ
מה ניתן לפרסם?